שלום
(נכתב בחודש אלול)
חצבים חוצבים, מתוך האדמה הקשה, הפצועה, את פריחתם הזוהרת אל השמיים...
רוחות סתיו מלטפות את כאב היום לעת ערב.
כבר כמעט שנה... הנשימה שואלת - האם נוכל לסגור מעגל ולהתחיל חדש כמו בסתווים עברו?
קורסי היוגה של השנה הסתיימו והמזרונים מחכים למחזור הבא. אני מתבוננת על הפלא המוזר, הכמעט בלתי נתפס של לימוד ותרגול היוגה בתקופה כל כך חריגה.
יש שאלה שהיוגה כל פעם נענית לה בתשובה שהיא התרחשות ולא רעיון, - מה ליוגה ולחיים מחוץ למזרון. במיוחד מה ליוגה ולמשברי חיים - אישיים ושל חברות שלמות?
המניע הראשון של היוגה הוא מניעת סבל, ולשם היא מכוונת, לשם היא נעה. זה סוג של תשובה.
באופן היסטורי מעניין לשרטט כמה ציוני דרך בתנועה זו:
- מראשיתה היוגה קיבלה את ההבנה כי החיים בטבעם כוללים סבל, וגם כי חוק הסיבה והתוצאה של הקרמה מוביל לכך שפעולות בן האדם - הגלויות והמנטליות - משפיעות על כך שיחזור ויתגלגל אל תוך החיים שוב ושוב, ללא מוצא.
לאחר שבתרבות הקדם יוגית נעשו מאמצים פולחניים רבים כדי להשפיע כך שהמציאות תהיה מעוטת סבל ככל האפשר, (המקבילה לניסיון הטכנולוגי מודרני להמציא כל שאפשר כדי להגביר נחת ולפחית מאמץ וסבל), היוגה הקדומה כיוונה את מאמציה להגעה למרחב שהוא מעבר למציאות הרגילה – דבקות בגורם הנצחי הטהור - ברהמן, תוך הינתקות יחסית מחיי העולם. כמו כן כיוונה מאמצים ליציאה מהמעגל החוזר על עצמו דרך פרקטיקות מאד מורכבות גוף-נפשיות – טאפאס המכוונות "לשרוף" את הקרמה שכבר נצברה מבלי ליצור חדשה, וע"י כך לצאת לחופשי מהגלגל המסתובב.
- ציון דרך חשוב נוסף, הוא המהלך של הבודהא שבתוך אותה תרבות, שינה את כיוון התנועה אל פרקטיקות שמכוונות להבין לעומק את שורשי אי הנחת/סבל בחיים, ולאמץ שינוי תודעתי אשר משחרר מסבל בתוך החיים. מגמה זו נשזרה גם ביוגה שלאחר הבודהא, גם אצל פטנג'לי בצד המגמה הקודמת. דגש זה מזין גם את תרגול היוגה המודרני.
- ומן ההתחלה תרבות היוגה מכירה בכך שיש בחיים פגיעה מובנית. החיים ניזונים מחיים. דווקא בשל כך היוגה והבודהיזם מטפחים הימנעות מפגיעה, וגישה של חמלה כלפי הסובב.
היוגה היא דרך, אמצעי, להפחתת סבל בחיים, ובכל זאת מציאת הקשר בין התרגול על המזרון לבין היום שבא אחריו אינו ברור ומובן מאיליו. השנה האחרונה מדגישה זאת.
עם הזמן התעוררו אצלי מחשבות ושאלות המתייחסות אל היוגה כמרחב מוגן ומשאוב, היוגה כבועה , יוגה כברור הערכים שבעזרתם ניתן לפעול בעולם.
המלחמה כאירוע חריף, טראומטי בראשיתה, והימשכותה כמחלה כרונית מסכנת חיים, דוחפת גם להיעזרות במשאבים העומדים לרשותנו, ויוגה היא משאב. ניתן היה לראות, סמוך ל7 באוקטובר, מי מעוגן דיו ביוגה ומדיטציה כדי שהן יהוו עבורו תמיכה, והמשיך ואף הגביר תרגול, ומי אשר לא היה מעוגן, ושמט את התרגול כעומס מיותר בתקופה כה מאתגרת. הייתי עדה השנה פעמים רבות כיצד תרגול פשוט של יוגה – חיבור אדם לגופו, לכח הכובד, לנשימה, למתרגלים אחרים – מחזיר אנשים אל עצמם.
העניין מבלבל. כי בזמן התרגול – משך חצי שעה, שעה, חצי יום של קורס, אפשר ממש לשכוח מהמציאות המשתוללת בחוץ. לפעמים כל מה שאני רוצה זה להשתבלל ולשכוח, לברוח אל עולם שקט וברור מעבר למציאות. האם מותר לי לשכוח? האם נכונה תחושת האשמה על כך שאני מוצאת עונג בתרגול? חוויה מאד מפוצלת. ועם זאת זו תזכורת חריפה לכך שזה הקיום האנושי שהמשל היוגי מתאר אותו כך: אדם שברח מאריה, נפל לבור בו אורב נחש והוא נתלה על ענף ואז רואה פרי מתוק על הענף אוכל אותו ומתענג. אולי הסיפור מתאר את חוסר המודעות בחיינו למה שהם, אך אפשר לראות בו גם פלא גדול של כח החיים.
ואפשר גם לצאת עם היוגה אל העולם. זה מה שעשו אנשים רבים כל כך מאז ה7 באוקטובר, ועדיין עושים – חולקים את היוגה והמדיטציה באופן שמתאים לאנשים שונים ולסבל שלהם.
היציאה אל העולם אינה פשוטה. לא רק שהמציאות מתנהלת בסגנון אחר לגמרי מתרגול יוגה – אפילו בהפגנה הכי צודקת יש גם אלימות - אלא שכל הרגשות הכואבים שיכולנו להניח כמו גרביים בתוך הנעליים בכניסה לאולם התרגול, מתלבשים עלינו שוב. כיום, אני כבר לא רוצה שהיוגה תהיה רק משכך הכאבים שלי. היוגה מלמדת ותומכת בהרבה יותר. היא מלמדת לא להיגרר לתגובתיות, גם אם זה דורש מאמץ מודע. היא תומכת שהייה עם הכאב הנובע מעובדות שאי אפשר להתווכח איתן עד שנוצרת התמרה פנימית. זה לא קל, זה מתאפשר כל פעם קצת יותר. היא מאפשרת יותר שהות עם מצבי עמימות, בלי להתנפל על פתרון מהיר ולא מספק.
קראתי לאחרונה מתוך אסופה שכתבו בה מתרגלי בודהיזם שחלקם פעילים חברתיים, פעילי שלום וכד' לראות להרגיש לפעול - קולות דהרמיים מקומיים על המלחמה.pdf - Google Drive
אחת הכותבות מצטטת שורה של המשורר רילקה "עלינו לפסוע לתוך העולם כאילו אל תוך לבנו שלנו".
בשנה הזאת פעמים רבות הלב רוצה להיסגר, נכון יותר אנו סוגרים עליו, כדי להגן. אך ככל שאנו מסכימים להיות ולהרגיש, בפעימות, עם הפוגות, אנחנו נרפאים ומרפאים. לפסוע אל תוך העולם ברגישות כאילו אל תוך ליבנו שלנו, איך לזכור זאת במהומת העולם?
אין לי כוונה להטיף בשם היוגה להתנהגות כזו או אחרת. היוגה משמשת עבורי כמנסרה, פריזמה, משקפיים דרכם אני מתבוננת על המציאות. המציאות היא קודם כל המציאות של תודעתי ושלל הדברים שהיא בוראת. לכן יש במשקפיים אלו גם הרבה שאלות, הטלות ספק וכד'. עם זאת, החיכוך המתמשך עם היוגה חקק בי כמה עקרונות, כמו ההבנה כחוויה, שהסבל שלי אינו אקסקלוסיבי, כפי שפעם הייתי חשה, אלא מחבר אותי אל האחר/ים. זה תומך בי בפסיעה שלי אל תוך העולם.
בברכה מהלב לשנה של שלום.
אסתי
חשוב כל כך.
תודה