ישנן תנוחות יוגה רבות שאיני יכולה לבצע באופן מלא ויפה. (מאחוריהן מסתתרות אלו שוויתרתי עליהן, בינתיים.. בגלגול זה.) אלו התנוחות שאני ניגפת בהן , שבה ונכשלת. למרות המאמץ וההשתדלות, הגוף אינו יכול, הפחד גובר, אני מפספסת משהו, מחטיאה. כמו את החיים, חלק גדול מהתנוחות למדתי תוך כדי תנועה וליקוט. לא תמיד היה את מי לשאול, לפעמים התביישתי.
כילדה, מעולם לא עמדתי על הראש. זה היה בלתי נגיש עבורי עד אי מובנות. בראשית דרכי ביוגה למדתי בבי"ס שלא לימדו בו עמידת ראש, וכך נהייתי "יוגית" בלי לעמוד על הראש. גם כשהתחלתי בצעדים מהססים ללמד את עצמי לעמוד ליד קיר, עדיין חששתי תמיד. לכן, בכל סדנה או כנס יוגה כאשר הוזמנו כולם לעמוד על הראש באמצע האולם, אני "הייתי במחזור". זו הבושה. נראה לי כי ריפוי עמידת הראש שלי החל כאשר הייתי מוכנה, לגשת אל הקיר לעיני כולם ולנסות לעלות שם. (כן, היום אני עולה לעמידת ראש באמצע החדר, אך משהו מצביטת הפחד והחשש מכישלון עשוי לצוף.)
ביום הכיפורים יש הזמנה להתבונן על חטאים-החטאות ועל כישלונות, באופן כזה שתיווצר תשובה. תשובה אינה רק חרטה והבטחת תיקון. תשובה היא שיבה אל המקור. כל פעם שאני מצליחה "להסתכל בעיניים" למה שאני רואה כהחטאה-כישלון-חטא, מול עצמי או מול הזולת, מבלי שהבושה תדחוף אותי להסתיר את העניין, או לנזוף בעצמי ("לרדת על עצמי") לפני שמישהו אחר יעשה זאת, או להתנצל ב"פולניות" – אני חוזרת אל גרסת עצמי משוחררת יותר. אני חשה בו זמנית שיבה הביתה וחופש גדול. זה יכול לקרות בעניינים פעוטים, אשר לכאורה אין זה מעלה או מוריד הרבה אם אטשטש מעט את האמת הנקייה – שפישלתי. אמת נקייה ועצמי משוחרר הינם חברים צמודים.
פחד ובושה מקשים על הודאה באמת.
פעם, בילדותי, לאחר ניקיונות הפסח, שרבטתי באצבעי על המראה מכוסת האדים במקלחת. לא העליתי בדעתי כל מחשבת זדון. לאחר זמן, אימי שאלה אותי אם קשקשתי על המראה? הבנתי ש"לכלכתי" עניתי שלא. כעסה הצפוי הפחיד אותי. ואז אמרה לי שהיא יודעת שזו אני, והיא באמת כועסת שלכלכתי את המראה אחרי שניקתה אותה, אך היא מאוכזבת בהרבה מכך ששיקרתי... זמן רב התעניתי ממילותיה, הרגשתי במלכוד, להבנתי - כך או כך הייתה כועסת עלי. (מהיכרותי אותה כאדם, נראה לי כי אם הייתי מודה באמת – הייתה נוזפת בי על הקשקוש ומשבחת אותי על היושר).
כדי לשחרר את הבושה והפחד להודות, לחשוף, לראות את הכשלים - נחוצות מידות הסליחה והחמלה. כילדים אנו מצפים שלא יכעסו עלינו, ושלא יהיה מחיר להחטאות כתנאי להודאה באמת. בהמשך זה אנחנו שלא סולחים לעצמנו ולכן מסתירים. רשימת ההסתרות עשויה להיות ארוכה ולעיתים אף מגוחכת . מהניסיון שלי, איני יכולה לשחרר את כל הרשימה בהחלטה אחת. אני רק יכולה לזהות כל פעם הסתרה/נזיפה עצמית/התנצלות מוגזמת בעניין אחד, ואז לאזור אומץ ולשחרר את האמת לחופשי בנוכחות חומלת.
לפעמים זה באמת מרגיש כמו רכיכה שהוצאה מצדפתה ומתפללת שלא יטפטפו עליה לימון ויזרו מלח לפני שבולעים אותה, אלא יתנו למשב רוח עדין ללטף אותה.
פחד ובושה להודות בכישלון קשורים גם לניכוס רב שתודעתנו עושה למרכיבי החיים, ולשליטה שהיא מצפה להשיג בהם. הגוף שלי למשל, ללא תלות בחוויותיו ותחושותיו, הינו גם "שלי" וככזה הינו מושא להיות "מוצלח" או "נכשל". המקצוע, בן הזוג, הילדים, הרכוש. אני גרה כבר כמה שנים בדירה שכורה, לא שלי, נחמדה. לאחרונה החלו עבודות בנייה מרעישות, בסביבה. הרעש אכן מטריד, אך להפתעתי גיליתי כי רעש נוסף נוצר בי מהמחשבה שהדירה כעת לא משדרת למי שבא את אותה הצלחה של דירה שלווה עם נוף רוגע. כמו הדירה, גם הגוף, הבריאות, מקצוע, פרנסה, יחסים – אני קשורה בהם משפיעה ומושפעת, אך אין לי שליטה, לא תמיד הם "מוצלחים" אך הם חיים. הכנות חוברת כאן לענווה. כישלונותיי והחטאותיי הם חלק ממני, אך אינם מגדירים אותי. הודאה בהם יוצרת עצמי תחוח יותר, עשיר, כזה שגם מאפשר תהליכי שינוי וגדילה. גם המפגש עם תנוחות היוגה יכול להיות תהליך של תיחוח וגדילה. אני חוזרת, גם כשהגוף מתבגר ומזדקן, אל תנוחות בלתי אפשריות לי, כדי לגלות בהן שערים. לעמוד על סיפן. ללמוד על עצמי. ולסלוח.
כתבת מקסים, מרגש