אלול - חודש הרחמים

בערבים אלה משייט ירח מתמלא והולך של חודש אלול, וכבר הוא הולך ומתמעט... חודש אלול נקרא גם חודש הרחמים. האם הזמן הזה מרחם עלינו? – כעת ישנן שריפות ענק, גל גואה של קורונה וסתם חמסין שממאיס את עצמו – אולי כל זה מעורר בקשת רחמים, ואולי בקצה הקיץ ייחשף סתיו שנשימתו ארוכה רגועה ומנחמת.

השנה אלול חופף לאוגוסט – שיא הקיץ, קשה לחוש בו את תחילתה של עונת המעבר. אך אפילו כך, כשהשנה החדשה מגיעה מוקדם, דחוקה אל קיץ ותחילת שנת לימודים, והלוואי שחצבים יזקפו ראשם לקראתה, אפילו כך – זהו זמן להביט רגע על השנה שהייתה. הציבורית והפרטית, שלנו. פעמים שאנו חופזים אל החדש, מבלי להביט לאחור. אך במעבר השנים, התבוננות אל מה שהיה יכול להעשיר את מה שיהיה. וכשאנו סוקרים לאחור את השנה שלנו, נחוצה מידת הרחמים והחמלה. החמלה (גם כלפי עצמנו) מועילה להתפתחותנו יותר מהשיפוטיות. תחת מבטה קל לנו יותר לזהות ביושר מה מבקש תיקון ושינוי בנו, מה יהיה מועיל עבורנו. בעוד ששיפוטיות גורמת פעמים רבות לתחושת חוסר אונים ו/או הצגה של עצמי אידאלי שאינו באמת אותנטי.

מידת הרחמים, עוזרת לקבל דברים כאובים באופן רך וסובלני יותר, ודווקא לכן מאפשרת להסתכל באופן נוכח ובפחות מעקפים בדברים החיצוניים והפנימיים וסיבותיהם.

לפני שנה ציפינו לסיום מהיר של מגיפה, וכשהגיעו גלי מחלה וסגר נוספים –קצרה רוחנו. האם כעת יש בנו מעט יותר סבלנות, אורך רוח ופחות האשמות? יותר יכולת לחיות עם אי ודאות? האם אני באופן אישי יכולה להסתכל לאש בהרי ירושלים בעיניים, ולהזכיר לעצמי אותה בעת שאני עושה קניות, וברכות לשחרר צריכה שאין בה צורך? האם אני יכולה להתגייס להשפיע על מקבלי ההחלטות לעשות יותר מול משברי האקלים מבלי לעסוק בהאשמות? בהאשמה אנו משליכים אחריות מעלינו, בהתגייסות להשפעה אנו לוקחים אותה.

בשנה האחרונה התחוללו מאבקים רבים וגם מלחמה של ממש, בתוך החברה שלנו. מלחמה אחרונה זו גרמה אפילו לי לצאת מבועת היוגה השלווה. בתחילה פגשתי בי זעם גדול. הוא היה כל כך מכאיב שהחלטתי שאני מוכרחה לפגוש אנשים ורגשות אחרים בתוך המלחמה, וכך הגעתי לקבוצות של יהודים וערבים (רוב נשי, כמו ביוגה), שחולקות את האנושי שביננו. מפגשים אלו מושכים גם למאבקים על מה שנראה בעיני צודק ונכון יותר עבור כולנו, אני מגיעה אליהם לעיתים מתוך כאב, אך עם פחות זעם ושנאה.

לכל אחד מאתנו יש את ההתבוננות והסיכום של תהליכי חייו האישיים השנה – שמחות ועצב, הצלחות וכישלונות. עם השנים החולפות נראה לי כי פחות חשוב איזו שנה הייתה לי מבחינת הפרמטרים האלו, אלא יותר חשוב באיזו עין אני מתבוננת עליה, ומה אני מפיקה מתוך עצמי מהתבוננות זו להתפתחותי עכשיו ובעתיד. בעת האחרונה פגשתי גם באופן אישי פתיחות לב וקרבה המתגלה בעת משבר, וחוויות של חסד פשוט בין בני אנוש.

המבט שאנו מניחים על הדברים – כה חשוב. לאחרונה נותחתי בעין, וסביב החשש עלו גם שאלות של מהי באמת ראייה, ובאיזה אופנים ניתן לראות. הניתוח עבר בהצלחה והצטוויתי לנוח. הצטרכתי להרפות, ועוד להרפות ואז עוד קצת, וסוף-סוף יכולתי להרפות... בהרפיה טמון ריפוי. מתוך הרפיה אני מתרגלת ומגלה שכבות ורבדים בגוף-נפש, כמו לפגוש מכרים נושנים, שהם בה בעת רעננים ומפתיעים. מתוך הרפיה ועקביות נפתחים מקומות בגוף, שלעולם אינו רק גוף, אשר החשבתי כבר כסגורים לעד עבורי. משום שמתוך הרפיה, נשימה, סבלנות ועקביות דברים משתנים באופנים שלא יכולתי לשער, ולא נותר לי אלא להשתאות מול מה שמתרחש בי.

מתוך ההרפיה, ההתכנסות העוברית בצל הבית, נולד לימוד עבור השנה החדשה. בשנה וחצי האחרונות אני מלמדת ומטפלת ביוגה ונשימה, נשימה מעגלית, התמקדות במפגשים אישיים, מותאמים מתוך קשב למי שנמצא מולי.

קורסי המורים, שנה א' ושנה ב', הנלמדים בקבוצות קטנות, הינם מקור מהנה ומספק עבורי, ואני מקווה שגם למשתתפים, של התפתחות וידע. התכנים מוכרים לי ובכל זאת כל שנה אני מגלה בהם עוד מידע ועוד תובנות, הרבה בשל הדיאלוג עם תלמידי- תלמידותיי, ואני מודה לכם על כך.

קורס העמקה למורים ומתרגלים מנוסים נוצר ונולד כל שנה מתוך הלא ידוע. למעשה מתוך השאלות שהכי מסקרנות ומהדהדות בי עמוק בפנים. הרפיית הקיץ מולידה את הקורס הזה. בשנה הקרובה, לאחר שנתיים בהן פרסנו את הגוף למקטעים קטנים, וחקרנו אותם, נפנה שוב לראיית עצמי שלמה יותר ואפילו מרובת ממדים. אני קוראת לו : להיכנס אל עולמות הרוח דרך שערי הגוף - תהליכי לימוד פנימי בעזרת יוגה מדיטציה נשימה והתמקדות. במפגשים דו-שבועיים נגלה אפשרויות נוספות בתרגול הגוף ונחקור, גם בעזרת הגוף, מושגים של דרכי התפתחות הרוח בראייה רלוונטית-אישית. אני כבר נרגשת לקראתו ואשמח לפגוש את השותפים למסע.

זמן אלול, במיוחד משיא הלבנה אל התמעטותה, דומה לזמן המתהווה עם סוף הנשיפה ולאחריה. מעקב עדין אחר סוף הנשיפה מגלה כי הרבה נפתח ומתאפשר בריק הזה, והרבה נולד מתוכו – למשל שאיפה חדשה שנחווית כעונג עמוק של חיות. כדאי לשים לב לזמן המיוחד הזה, בסוף נשיפה, בסוף שנה.

השאיפה שבאה אחרי כן מבטאת במילה העברית גם את כמיהת החיים. לקראת ראש-שנה עולות בנו כמיהות. כמיהות פותחות את הלב לעומק ומניעות אותנו קדימה ומעלה. למדתי לחבק את הכמיהות שעולות בי, להקשיב להן. אני מנסה להיזהר מלבלבל אותן עם תחושת חסר, או עם אמביציה. ההבדל מורגש בחוש (כמו שאומר ר' נחמן מברסלב). אמביציה, וכן שיפוט לעומת חמלה ורחמים, שייכת למצב תודעה אשר מנסה לשלוט במציאות, כמיהה שוכנת במצב התודעה של להיות ולחיות.

שתתחדש עלינו שנה טובה ונכונה.