מגן הילדים שליד ביתי נשמעים שירי חנוכה –"כל אחד הוא אור קטן" וריח סופגניות מושך את האף מבתי המאפה, עוד בטרם חג.
בחנוכה אנו מדליקים נרות בתקופת השנה החשוכה. תקופת הימים הקצרים, סערות חורף. המסורת אומרת להציב אותם בחלון שיראו בחוץ, לעדות וסימן. היכן הם יראו – למי שנמצא בחושך בחוץ.
ישנן התייחסויות ופרשנויות רבות למעשה זה של תקווה אמיצה, בלב החורף והחושך להדליק אור. בתרבויות נוספות (כולל עץ חג המולד) ריטואל זה מודגש. זו התרסה, זו נחמה, זו תזכורת למעגליות של העונות והחיים. כי בלב החושך מתחיל האור. ואולי יש עוד משהו בהדלקת הנרות בחושך. האור של הנרות יוצר מסתורין . הוא אינו מאיר הכל ברור. הוא יוצר מעגל התייחסות פנימי , ממרכז הלהבה עד גבול החושך. יוצר קשר בין העין אל הנר, ללא התפזרות לצדדים. דווקא במצב הביניים העדין שבין אור לחושך יכולים להתגלות דברים שונים מאשר באור השמש. לכן, גם כשמתכוונים לאור ולהארה, יש ערך לחושך.
היוגה מייחסת חשיבות גדולה מאד למעגל הפנימי, כשם שהמנורה נועדה להאיר את בית המקדש. היא מכוונת לשם את תשומת הלב, והיא משתמשת במושגים הקשורים לאור ולראייה לבטא את דרך החקירה ואת תגליותיה.
הפילוסופיה של היוגה התפתחה משך זמן רב, כאשר דווקא מתוך חקר המציאות וניסיון לשלוט בה, נוצרה הבנה שגרעין המציאות הוא סמוי, פנימי מכל, ומעבר לכל. והחשוב מכל- אותו גרעין פנימי נמצא בכל דבר ובכל אחד. (ניתן למצוא הקבלות לתפישה זאת , כמו גם ניגודים לה בדרכי רוח מכל העולם.)
מתוך כך – חקירת המעגל הפנימי של כל אחד, תגלה גם את הטבע הפנימי של המציאות כולה. וחקירה של מה שמונח כל כך קרוב אלינו – אנחנו, ממש מתחת לאף, מבקשת דרך של התבוננות ישירה, פשוט להסתכל. משפט מתוך טקסט יוגי חשוב – בהגווד-גיטה – אומר: "גוף זה שדה יקרא, היודע של השדה, צופה כל שאת הגוף יקרה." יש בנו מהות מתבוננת, ומהות זו היא בתוך ומעבר כל ההגדרות החלקיות שלנו.
רוצים לצפות בשדה שלכם? נסו להתבונן אל כף ידכם משך כמה רגעים, כאילו פגשתם אותה בפעם הראשונה, ללא מטען הידע המוקדם שלכם עליה. לראות מה יש שם באמת.
כדי להתבונן – צריך אור. מה מאיר לנו את שדה ההתבוננות? באופן מטאפורי התודעה עצמה נקראת בשפת היוגה צ'יט - אור. במיקרוקוסמוס כמו במקרוקוסמוס, המציאות היא יש, הנקרא סאט-קיום, אמת. (מה שתמיד מתקיים הוא האמיתי). אך היש נהיה יש, רק כאשר הוא מואר ע"י צ'יטי הנובעת ממנו. יש שאינו מואר כאילו איננו. גם סיפור הבריאה בבראשית מתאר מצב דומה. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.. ויאמר אלוהים יהי אור"… ורק משם מתחילים פרטי הבריאה להיות מובחנים. הבריאה הזאת מתרחשת כל שחר מתוך החושך.
בתודעה שלנו, מצבי גילוי, על עצמנו או על העולם, נחווים כהבזק של הארה. (זה יכול לקרות אחרי שהייה ממושכת במצב של התבוננות, השונה מחשיבה.) הגילוי מביא תחושה של התלהבות ושמחה (זוכרים את ארכימדס שקפץ מהאמבטיה?) שאינם תלויים רק בתוכן הגילוי, אלא בעיקר בתהליך. החוויה המשולבת - להיות, להאיר, לשמוח מבפנים – נקראת ביוגה סאט-צ'יט-אננדה , והיא תמצית חווית העצמי הפנימי.
מתוך הצ'יט- אור התודעה, נובע העולם המנטלי שלנו – צ'יטה, על שלל מופעיו התזזיתי. ניתן לדמותו לקליידוסקופ שדרכו האור יוצר אינספור צורות משתנות.
אור הוא תופעת אנרגיה. יוגת הקונדליני מדגישה את האספקט של ההארה כהתפתחות הזרימה האנרגטית. כמו צ'יטי –אור המגלה את סאט-הקיום המוחלט, מתוארת האנרגיה הקוסמית שאקטי או צ'יט שאקטי כיוצאת משיווה הטרנסצנדנטי ובוראת את העולם בריקודה. בסופו של תהליך הבריאה, היא אינה נעלמת אלא מתכנסת לשינה בתחתית עמוד השדרה של כל אחד מאתנו, מחכה להתעורר במלוא הפוטנציאל שלה שהוא הארה רוחנית. לפי תפיסה זו כל אחד מאתנו הוא נר. אלא שנר יכול שלא לדלוק ואז האנרגיה שלו היא פוטנציאלית, או לדלוק ואז היא פעילה. מי שדולק-ער להיבט הרוחני-אנרגטי בחייו - יכול להדליק את מי שלא. ממש כמו השמש שמדליק את נרות החג. זהו תפקיד של שירות. לנר טרם הידלקותו לא חסר מאום, והנר הדולק אינו מחסיר מעצמו כדי לתת, המפגש מעצים ומדליק. (גם בקבלה יש מושג של שלהבת קשורה בגחלת, המבטאת רעיון דומה.)
התיאורים של התעוררות הקונדאליני בכתבים קלאסיים של היוגה הם תיאורי אור.
"כשהיא מתעוררת היא מזנקת כהבזק של ברק צעיר וחזק, עולה כשרשרת אורות בוהקים…"
"הקונדאליני הזוהרת בצ'אקרת הבסיס באורן של עשר מיליון שמשות…"
התאורים הינם פרי החוויה של התעוררות האנרגיה הרוחנית והתבוננות מדיטטיבית בה. ההתעוררות עצמה מתוארת כהידלקות וכעליה כלפי מעלה –זו חוויה גופית וחושית שנושאת עמה תובנה וחוכמה הנובעות מראייה ישירה. ההתעוררות יכולה להיות חוויה מטלטלת, ואף לקרות לפעמים בעקבות אירועי חיים עוצמתיים. אך היא יכולה להיות גם בתהליך עדין של גילוי פנימי שמתרחב ומעמיק. השילוב של חוויה חושית ותבונית גם יחד מעניק משמעות עמוקה לגילויים, ואנרגיה ליצירת שינוי.
הצ'אקרות הן אותם צמתי אנרגיה אשר הקונדליני המתעוררת מעירה ומאירה. גם הן מתוארות בסמלי אור וצבע. ומסע ההתבוננות הפנימית בסמלים אלה יפה ומרתק. הצ'אקרות אינן רק צמתים אשר חשוב שהזרימה בהן תהיה הרמונית, אלא הן חלונות להתבונן ולהתחבר אל כל הרבדים של עצמנו. כך לדוגמה, צ' האדמה – מבטאת את מהות אדמת העולם עבורי, כמו גם את היבטי האדמה בגופי ובעולמי המנטלי. הכרות עם מרכיבים אלה בשבע הצ'אקרות וביחסים ביניהן, מעשירה את הגילוי העצמי, ומאפשרת חיזוק ואיזון בין כוחות שונים במעשה המרכבה הייחודי של כל אחד, למען התפתחותו.
שדה ההתרחשות הוא הגוף והנפש, מי שמתבונן ומאיר את כל התהליך הוא אותו רובד פנימי של הצופה, העד.
משפט אחד בטקסט החשוב – הסוטרות של פטנג'לי – מתורגם כך: "אז מגיעים להתוודעות פנימית, וגם המכשולים נעלמים" (א-29)
בהקשר זה - כאשר אנו מפנים אור ומודעות גם אל מקומות חשוכים, ומוכנים להתבונן דרכם כבחלונות אל תוך פנימיותנו, אנו מתוודעים אל עצמנו. חוויה אינטימית זו מביאה גם לשינוי פרספקטיבה באשר לחשיבותם של מכשולים שונים בחיינו. הרגשה שלמה פנימית מקטינה את עוצמתם. ההתוודעות שהחלה מהארת המכשולים, מביאה גם להבנה עמוקה של גורמיהם, עד שאין בהם עוד צורך והם נמוגים.
זוהי שמחה גדולה, מוארת.
חג אורים שמח.