כוח הכובד – שאלה של אמון.

לפני כ-10 שנים, מורתי אז – מיכל ירקוני הביאה לקורס היוגה בגישת B.M.C את השיר של רילקה (האחריות לתרגום מאנגלית עלי)

כאשר דבר מה נופל מחלוני

עד כמה עז הוא חוק המשיכה,

כזרימת האוקיינוס.

אוחז גם בדבר הפעוט ביותר,

ומושכו לעבר ליבו של העולם.

כל דבר –

כל אבן, פרח, ילד –

נמצא במקומו.

רק אנו, ביהירותנו,

דוחפים אל מעבר מה שאנו שייכים לו,

בשמו של חופש ריק מכל.

לו נכנענו לחכמת האדמה,

יכולנו לגדל שורשים כעצים.

במקום זאת, אנו מסתבכים

בקשרים של מעשינו אנו,

נאבקים, בודדים ונבוכים.

אזי, כמו ילדים, אנו מתחילים מחדש,

ללמוד מהדברים.

כי הם שוכנים בליבו של אלוהים,

מעולם לא עזבוהו.

זה מה שדברים יכולים ללמדנו:

ליפול,

בסבלנות, לתת אמון בכובדנו.

אפילו הציפור צריכה לעשות זאת,

לפני שתוכל לעוף.

אני לא יודעת באיזה קומה ישב או עמד המשורר כשמשהו נפל מחלונו. אבל ככה זה משוררים – במקום שאנו מקללים את חוסר המזל או הזהירות שלנו ויורדים במדרגות להביא את מה שנפל, בתקווה שלא ניזוק – הוא ראה חיים שלמים.

אני נזכרת בשיר ומצטטת אותו שוב ושוב, ואוהבת אותו כל פעם עוד. בתרגול היוגה נתינת אמון והתמסרות לכח הכובד מופיעות בגוונים רבים.

הדרך האיטית הסבלנית. נראה שלא קורה בה מאום, אך בכל פעם שתעמדו או תשבו, או אפילו תשכבו ותשימו לב אל נקודות המפגש עם הקרקע יתרחשו בכם כמה דברים.

* הגוף ירפה עצמו וישחרר משקל דרך אזורי המגע עם הקרקע. ככל שנשים לב, זה יקרה יותר, וגם איברים ושרירים מרוחקים מהמגע יוכלו להרפות, להתרחב, להרגיש נוח.

* לאחר זמן מה ניתן יהיה לחוש, במיוחד בשילוב שימת לב לנשימה כפי שהיא, כח עולה מהקרקע דרך הגוף כלפי השמיים. נלווית לכך תחושת קלות וחיוניות. התופעה קורה משום שהתרחבות הגוף בעת כניסת אוויר הינה לכל הכיוונים, גם כלפי הקרקע, כיוון שהקרקע היא גבול, היא מחזירה את התנועה בכיוון הפוך (רבאונד). ככל שגופנו התמסר יותר אל הקרקע הוא יחוש את התנועה עוברת דרכו ללא מעצור.

*בישיבה ובעמידה נוכל להרגיש תנועה דו כיוונית זו ככל שנציב את השלד בארגון מיטבי, המאפשר חופש במפרקים והנחת חלקי השלד זה מעל זה באופן תואם. חלק גדול מאד מלימוד ואימון יוגה, יציבה ותנועה נכונה קשור ללימוד הנחת השלד באופן מיטבי, כך שישען על כח הכובד, יסיר מאמץ מיותר משרירים, ויאפשר את זרימת התנועה הפנימית עם הנשימה.

*כדאי לא לבלבל בין התמסרות לכח הכובד לבין קריסה. בקריסה לא מורגשת התנועה העולה מן הקרקע, בדרך כלל כי אנו מפילים אל כח הכובד חלקים רחוקים מהקרקע דרך המרחב ולא דרך הגוף עד לנקודת המגע שלו עם הקרקע. למשל – התנסו בשמיטת הראש ו/או הגב העליון קדימה ומטה בעמידה או ישיבה, לעומת שחרור משקל הראש דרך עמוד שדרה ישר אל האגן ומשם אל הקרקע – חושו בהבדל.

* מן הכיוון השני כדאי גם לא לבלבל בין צמיחה לבין מאמץ שרירי של הזדקפות, החזקה, או נעילת מפרקים שונים – מה שעלול לקרות כאשר איננו ממש מתמסרים לכח הכובד. תחושת הזרימה כלפי מטה של משקל וכלפי מעלה של תנועת ההדיפה הקלילה – תחסם.

דרך המעוף כפי שכתב המשורר – אפילו הציפור צריכה לעשות זאת בטרם תוכל לעוף. מי שלמד לעלות לעמידת ידיים, במיוחד אם לא עשה זאת בילדות והמשיך מאז, מן הסתם טרח הרבה להתגבר על כח הכובד בקפיצות נועזות ... וכשל. או שהגיע בקושי ובהרבה מאמץ. כך לפחות היה אצלי. עד שהשתוקקתי לעלות באופן שקט ואלגנטי. או אז – גופי היה צריך להתאמן בסבלנות על התמסרות כפות הידיים והרגליים לכח הכובד, עד אותו רגע בו העמקת רגל אחת לתוך הקרקע ותחושת חיבור בכל הגוף הניפה את האגן והרגל השנייה אל-על. באופן מתמשך ושקט יותר זה קורה בע. ראש, בקאסנות, ואפילו בעמידה על רגל אחת, או בעליה לגשר קטנטן או גדול. תמיד – אומר כח הכובד – כאשר תמסרו משקל דרך חלק אחד של גופכם – חלק אחר יעשה קל ויוכל לעוף.

להיות קפיץ רוקד. לבסוף נתבונן על היכולת שלנו להיות קפיציים באופן רך. עמידה זו, בברכיים מעט כפופות נמצאת באמנויות הלחימה של המזרח, וניתן לשלבה בתרגול יוגה. במצב זה, נפרש המשקל יותר בתוך כל כף הרגל שמשדרת חזרה – יש תמיכה, ומרכז הגוף יכול להישאר נושם/תנועתי. עמידה זו בתרגול ובחיים, מבטאת ויוצרת אמון הנשען על הקרקע, על המציאות, אך גם על עצמי, על ארגון של הגוף שלי בתואם, יש בה הישענות ומוכנות לתזוזה בכל רגע. שונה הדבר מאד ממצב של נוקשות שרירית שמבטאת הסתמכות רק על כוחותי, או קריסה גמורה – בשניהם התנועה קשה.

אנחנו יכולים להתבונן לעומק עד כמה כל אחד מאתנו נותן אמון במציאות, בחיים, בעצמו. זו לא שאלה פשוטה. על עצמי גיליתי, כי ככל שיכולתי יותר לסמוך ואף ליהנות ממשחקי הגוף עם כח הכובד, גבר האמון שלי גם בפינות אחרות של חיי. נתינת אמון, אינה נאיביות גמורה, ובעיקר אינה הסרת אחריות. אמון נבנה על גילוי מערכת יחסים, ואימון בה. קפיץ הוא מצב של אנרגיה אסופה מעט עם פוטנציאל להתגלות, קפיץ קפוץ אינו נע או שהוא משתחרר בעוצמת יתר, קפיץ רך מגיב בגמישות לצרכים משתנים.

תנוחה אחת המצאתי מתוך הבנה זו, של הקפיץ האנושי. דווקא בעמידה על רגל אחת, גיליתי את הנטייה לנוקשות ואף נעילה של ברך ו/או אגן מתוך חשש גופני ליפול. בתנוחה זו – שיווה הרוקד שמה, והיא אכן נראית כפסלו של שיווה הבורא והורס את העולם בריקודו – מתנסים בכפיפת ברך פריסת משקל בתוך כף הרגל, תחושת ריבאונד מהקרקע שעוזרת לברך לא לקרוס ואז ניתוק פשוט וקליל של הרגל השנייה, כפופה אף היא מעט הצידה וכף הרגל אקטיבית.

כיף של ממש להשתתף מתוך אמון בריקודו של שיווה בעולם.