עצב הואגוס הקשוב

שעת ערביים באוגוסט, רגיעה לאחר להט היום... האם לרגיעה הזאת אחראית מערכת העצבים הפאראסימפתטית? האם האחראי הוא עצב הואגוס המפורסם?

מפורסם? - מי שלא מכיר אותו תכף יכנס למצב של בושה ולחץ – מאד לא מרגיע. - תכף יבוא הסבר קצר.

עצב הואגוס (זוג עצבים) שייך ל12 זוגות של עצבים קרניאלים, היוצאים מבסיס הגולגולת. ייחודו הוא בכך שהוא ארוך מאד ורב שלוחות. הוא מעצבב את האוזניים, עור התוף, התנוכים, באופן עקיף קשור גם לעיניים. את שרירי הלסתות והלשון, את שורש הלשון ומאפשר טעם. את קנה הנשימה והוושט, תיבת התהודה והיכולת להשמיע קול. הוא קשור אל כל החושים בפנים. מעצבב את הסימפונות, הריאות, הלב – גם את התחושות מהלב וגם שליטה בקצב הלב. את הקיבה, הטחול, הלבלב, הכבד, מעי דק ומעי גס, הכליות, אך לא מעצבב את בלוטות האדרנל. לא מעצבב את קרקעית האגן. אך יש גילויים שמעצבב את צוואר הרחם, ויש לו קשר לפוריות.

כך הוא נראה


עצב הואגוס שייך בתוך מערכת העצבים האוטונומית (זו שפועלת בעצמה, כמעט ללא מודעות שלנו אליה) למערכת הפאראסיפתטית, זו שמרגיעה. וככזה, הוא קשור לפעילות של מנוחה ועיכול, הכוללת גם תהליכי חידוש ובניה של תאים, פוריות, ריפוי, ויסות מערכת החיסון, הפחתת דלקות בעזרת הנוירוטרנסמיטר שהוא מפריש אצטילכולין שגם קשור לשיפור ריכוז וזיכרון, איזון הומאוסטזיס דרך הכליות, איזון שינה, הורדת קצב הלב, הגברת ייצור הורמון אוקסיטוצין הקשור לאהבה ותחושות רוגע וביטחון ועוד... כל מה שנחוץ לקיום בריא שלנו.

באורח חיינו, רבים מחפשים יותר רגיעה, ולכן ישנה התייחסות רבה בשנים האחרונות לעצב הואגוס, וישנן המלצות שונות לגירוי שלו (ליוגה יש הרבה טכניקות לשם כך). ישנן היום גם דרכים רפואיות של השתלת קוצבים חשמליים המגרים את העצב (בחלקיו העליונים). כי מוזר ככל שישמע – גירוי שלו = רגיעה.

האמנם?

מה שאני כותבת כאן נובע ממודל חדש ורחב יותר על מערכת העצבים האוטונומית – תאוריית הפוליואגאל, וכן מתכונה חשובה של עצב הואגוס, ובעיקר מתוך התנסות על עצמי ועם תלמידים.

תאוריית הפוליואגאל שפיתח דר' סטיבן פורג'ס – או תפיסה רב ממדית - אבולוציונית של מערכת העצבים האוטונומית: לעומת התאוריה הישנה לפיה ישנה חלוקה דיכוטומית בין מערכת מעוררת-סימפתטית או מרגיעה-פאראסימפתטית, כאשר או שאנחנו ב fight/flight או שאנחנו בrest/digest , התפיסה הרב שכבתית מתארת את תחילתה של המערכת האוטונומית (זוכרים – זו שפועלת מעצמה, ללא מודעותנו ושליטתנו) כמערכת עצבים ראשונית שהתפתחה ביצורים פרימיטיביים (בים) כדי להפעיל את מערכת העיכול והמטבוליזם שלהם. מערכת זו שניתן לזהותה אצלנו עם ה"מוח" של הבטן – מערכת העצבים האנטרית, קשורה אכן לפעילות של עיכול הטמעה ובנייה. והתנאים הטובים עבורה הם רגיעה מסביב. במצבי חירום מערכת זו מגיעה לכמעט אי תפקוד, זה חוסך אנרגיה.

בשלב השני, כאשר התפתחו יצורים אשר נעים ממקום למקום כדי לחפש אוכל, זיווג, או לברוח כדי לא להפוך לאוכל, התפתח ההיבט הער והפעיל כלפי חוץ – החלק הסימפתטי. (נזכיר כי המע' הסימפתטית אינה תנועת הרגל הרצה או היד המונפת – תנועות אלו מונחות ע"י מערכת העצבים הסנסומוטורית אשר הרבה יותר מודעת לנו ובמידה לא קטנה גם נתונה לשליטתנו. המע' הסימפתטית היא זו שקובעת שאנרגיה תופנה אל הרגליים ידיים ולא אל מערכת העיכול.)

בשלב השלישי, כאשר התפתחו היונקים, ועימם הצורך בקרבה ויחסים, התפתח עוד מימד במערכת, זה אשר מווסת רגשות ועימם פעילות סימפתטית גבוהה מידי, ופעילות פאראסימפתטית ראשונית יותר, של הבטן.

על פי תאוריה זו המערכות עובדות בשיתוף פעולה – זו על גבי זו. למשל – עוררות סימפתטית הנחוצה לנהיגה, טוב לה "להתיישב" על מצב רגוע בסיסי, אז היא במיטבה.

פורג'ס מתאר כי במצב חירום אדם יפעיל קודם את החלק המודרני והמתקדם של תקשורת – ינסה להרגיע או לשכנע תוקף. אם זה לא יעיל – יעבור למצב של הילחם או ברח, ואם זה לא יעיל תיתכן התעלפות ששייכת לחלק הפרימיטיבי ביותר.

עצב הואגוס אשר מהווה את רוב המערכת הפאראסימפתטית, חלקו התחתון שייך לשלב האבולוציוני הקדום, ולקו העליון, עם השלוחות אל הלב ואל מיתרי הקול והאזנים – לשלב היונקי המפותח של תקשורת מווסתת ומרגיעה.

כלומר, במצב רגיל, אכן כל השלוחות של העצב מתפקדות בהקשר המרגיע, אבל גירוי עודף שלו יכול לגרום למה שנקרא התקף ואזו-ואגאלי שבו יש ירידה בלחץ הדם, האטת קצב לב ואף התעלפות. גירוי כזה יכול לקרות במצבי חירום, כמו כאב, פחד – כלומר כאשר המע' הסימפתטית נכשלת בתפקודה מול סכנה, או כאשר פעילות חזקה של איברים הקשורים לואגוס התחתון, כמו פעילות מעיים גורמת לחולשה.

מכאן – רק גירוי של עצב הואגוס, לא בהכרח תורם למצב עצבי מאוזן ורגוע. מה שכן ידוע הוא כי לטונוס של הואגוס (כלומר, מידת ערנותו והשפעתו) יש קשר, שאף נמדד, אל מידת השונות של קצב פעימות הלב. מדד שונות קצב הלב HEART RATE VARIABILITY-HRV. יש מיתאם בין מידת שונות גדולה –מגוונת לבין חיות וחסינות גוף-נפש, ובין קצב קבוע-מונוטוני למצבי חולי וקרבה למוות. יש שוני בקצב הלב בין שאיפה-אז הואגוס לא פעיל, לבין נשיפה – אז הוא פעיל. ככל שההפרש גדול נחשב מדד ה HRV גבוה יותר. מכאן אפשר להבין את התועלת הנוספת של נשימות יוגיות בדגש על הארכת נשיפה. מכל מקום, גמישות זו של שיתוף הפעולה לב-ואגוס מספרת על החלק החדש יותר של המערכת, אשר תפקידו לווסת את הפעיות האוטונומית במצבים מורכבים הקשורים גם לרגש ותקשורת. – כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק, כמאמר השיר, תורם לאיזון ולחסינות שלנו.

כיצד אני יכול/ה להעזר בויסות של הואגוס לעצמי?

נתון מאד חשוב על עצב הואגוס יכול להשפיע על התייחסותנו איליו, והיעזרותנו בו. כ-80% מהתקשורת שלו היא מידע שעובר מהגוף אל המוח. כלומר, הוא מקשיב לגוף.

כאשר אנו מקשיבים באופן מודע למה שמתרחש בנו אנו גם במצב של הסכמה וגם במצב של האטה, אחרת לא נוכל להקשיב. באופן זה, אנו מהדהדים את התדר הואגאלי, המרגיע. לא ע"י פעולה לשם הרגעה, אלא ע"י הקשבה ליש.

כאשר אנו מקשיבים למתחולל בבטן, אנו משתמשים בחלק הואגאלי המפותח, זה של האזנים – גרון – לב, זה שקשור לתקשורת וליצירת ביטחון מתוך ביטוי-קשב-ואהדה, כמו הורה טוב לילד שבבטן.

בהתנסויות עצמיות ועם תלמידי יוגה, נוכחנו עד כמה הקשבה פתוחה אל המוח שבבטן ואל המוח שבלב, יצרה בנו שקט עמוק ובר קיימא, מבלי שהפחיתה את יכולתנו לפעול.

תרגילי יוגה שונים מעסים ומגרים את עצב הואגוס, ומשפיעים לכיוון של רגיעה. (היזכרו למשל בפיתולים ורכינות לפנים). תרגולי נשימה – פרנהימה – משפיעים מאד. הזכרתי כבר, כי הארכת נשיפה קשורה להפעלה של הואגוס ומשפיעה לכיוון מרגיע. כך גם החיכוך-ליטוף של נשימת אוג'אי בגרון. אתם מוזמנים לחקור תרגול יוגה בהיבט זה, ואף להתנסות במפגש עם הואגוס בסרטון הקצר להלן. אני מאמינה שמעבר לתרגול זה או אחר – המוכנות להקשיב כמו הואגוס עושה הבדל.

שתהיה לכם חברות טובה עם הואגוס שלכם.

היו קשובים אליו כי הוא קשוב אליכם.



10 views

054-6405604

קריית טבעון, Israel

אסתי אור ים