שלום,
יוצאים מהסגר, זה כבר כאן. מי שכבר ומי שעוד מעט...
באופן שנראה מפתיע, ואפילו פרדוכסלי, שמעתי הרבה אנשים נרתעים מהחזרה, גם בתוכי שמעתי קולות כאלה, לצד קולות שמעודדים לצאת שוב אל המציאות והחיים.
הרהרתי בכמה רבדים של סיבות לרתיעה, חוץ מהחשש להידבק שנטמע בגוף, גם אם נכריז אחרת.
קשה להאמין, אבל גם מצב של סגר וכל מה שהוא כולל הופך לשגרה, ויציאה משגרה, אפילו מוזרה היא יציאה מאזור הנוחות.
בסגר לרבים היה זמן ללא עבודה וסדר יום נוקשה, וקצת קשה לחזור לעבודה.
ברובד עמוק יותר אנשים רבים התפנו להתבונן מה חשוב בחייהם, התחילו לעשות תהליכי שינוי וכעת מבקשים עוד קצת זמן להשלים אותם.
התחושה של "אני צריך רק עוד קצת זמן כדי להיות מוכן ל.." מורגשת, אך תמיד יוצאים אל החיים לא מוכנים לגמרי.
מה שניתן וחשוב בעיני לעשות הוא לסמן את הדברים החשובים שהגענו אליהם בתקופה המופנמת, להעריך אותם ואת עצמנו, ולראות איך נשלב אותם בזמן החדש, והלא יציב – עכשיו. זה יכול להיות משהו מעשי כמו שילוב של פעילות מסויימת שהתחלנו בה בסגר, גם אם במינון קטן יותר, או שמירה על קשר שנוצר דווקא בתקופה זו. זה יכול להיות נאמנות לערכים שהתחלנו לטפח מתוך מפגש עמוק יותר עם עצמנו ומתוך ראיית עולם שהשתנתה.
עכשיו מגיע זמן שבוחן אותנו. האם נהיה נאמנים להתפתחות שלנו. ובזמן כזה, חשוב בעיני לא להיבהל מכך שלא נצליח תמיד. החוץ הזה הוא שדה של אפשרויות לבדוק כיצד אני מיישמת דברים שהגעתי אליהם בליבי ומחשבתי, ובניסויים יש גם טעויות.
אפשר לתת לעצמנו זמן והדרגתיות בחזרה אל שטף החיים הרגיל. ראינו שאפשר להיות מאד מרווחים בתוך הפחות, אז גם עכשיו, עדיין אפשר. לי יש דרך משלי לשמור על תחושת חופש גם כשהפעילויות נהיות צפופות יותר. אני מתמקדת בהפוגות, לוקחת לי רגעים של נשימה, "מרשה לעצמי" לעצום עיניים לכמה דקות, ובעיקר מתענגת עליהן באופן מלא ומודגש.
אפשר גם לחזור אל דברים מלפני הסגר, לא כמובן מאיליו אלא ברעננות של פעם ראשונה... זה מרגיש טוב!
שיהיו ימים מיטיבים לכולנו.
