חנוכה, הדלקת נרות, והשיר באנו חושך לגרש מהדהד בראש.
למה?
אם נתבונן מקרוב אל הדלקת הנרות, בערבים המתארכים של החורף, נוכל לראות עד כמה מתאימים שניהם – החשכה היורדת ואור הנרות העולה. נראה שהם יוצרים מרחב אינטימי, מואר בעדינות.
אם נתבונן נראה את ריקוד השלהבות והצללים חובקים זה את זה ברכות.
נראה כיצד החושך מדגיש את אור הנר, ואור הנר פותח ומאיר מערות אוצרות קסומים בתוך החושך, כאלה שלא היו שם כשאור השמש או הניאון שלט.
אור הנר מתאים ללחישת סודות, לסיפורי מעשיות, להארת הדמיון והאפשרויות. החושך נותן לכל זה מקום.
החושך הוא מחסה ומפלט, מקום לנוח בו עד ההתעוררות הבאה. (רחל נעמי רמן בספרה חוכמה משולחן המטבח מספרת כיצד חולים מצאו תמיכה וריפוי מהסכמה לנוח בחושך שכה פחדו ממנו, כי זיהו אותו עם המחלה)
בשחרחיינו או בשחר האנושות, למדנו על מלחמת בני–אור בבני-חושך, לא משנה באיזו שפה נקראו. מיד התגייסנו לצד הטובים, נשבענו לגרש את החושך. וגם אם כשלנו במשימה או התעייפנו ממנה, לא שינינו את אמונתנו זו. מדי פעם אנו מחליפים את מקור החושך בתודעתנו.
אך כאשר אפשר לראות את ריקוד הצללים והאור, אנו כבר לא בצד אחד של המגרש, גם כשברור לנו כי יש על מה להילחם, וחג החנוכה מזכיר לנו גם זאת.
כשאני רואה את חיבוק האור-חושך, נהיה יותר ברור לי, כי כדי לסלק מאיזה שהוא מקום את החושך עלי לראותו גם בתוכי.
כשאני מאירה באור מתחשב של נר את החושך בתוכי, הוא מוכן להתגלות, פחות מתגונן. המפגש איתו – יהא זה רגש חשוך שמקנן בי, אירוע טראומתי בעברי, או מצב עכשווי קשה – המפגש המאיר ולו קצת, מביא הילה של הקלה מבלי לנסות לסלק.
חכמים יגידו שאם נתבונן עוד בריקוד החובק של האור והחושך נבין כי הם מאותו מקור.
